מזל טוב לשרים החדשים המתיישבים על כסאותיהם ומתחילים בפעילותם.

במאמר זה אכתוב כמה רעיונות אודות הסברה ואודות מערכת היחסים בין אנשי צבור חרדים למערכות התקשורת השונות.
אדגיש כמי מדובר ברעיונות ולא בעצות, כיון שלא נתבקשתי לייעץ ואין זה מתפקידי. אך רעיונות אפשר לומר והשומע ישמע והחדל יחדל.

השרים נבחרו לתפקידים ביצועיים. הם לא נבחרו לדבר. להסביר להתמקח או להתווכח בתקשורת או בכל מקום אחר. וכבר נאמר "…ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים".

התקשורת החילונית על ענפיה השונים, אינה חפצה בטובת נציגי הצבור החרדים, ואדרבא, ייעשה כל מאמץ מצידם להציג את הדובר באור מגוחך, קיצוני, מוזר, מאיים, וכד' וזה גם אם הדברים ייאמרו בצורה שקולה ובטוב טעם ודעת. ואל נתבלבל ונתפתה, הם יעשו כל מאמץ לפתות אותנו להתראיין ולהופיע, הם ייראו חביבים ואוהדים ויריעו לכל שטות שתצא מפינו כאילו מי-יודע-מה אמרנו. בדרך כלל נציג הצבור שלנו בטוח שמדובר בתוכנית שבאופן יוצא מן הכלל אוהדת אותו ועת עניינו, והפעם יצליח לייצג את הציבור בצורה הוגנת. יש להיזהר! בדרך כלל מדובר במלכודת-דבש!!!

הייתי מציע למעט עד המינימום גם את הדיבורים הראיונות והשיחות לתקשורת החרדית, אמנם זו תקשורת אוהדת, אך תמיד יש חשש שהאחרים יצטטו דברים בצורה מביכה ובהבלטות מתאימות.

אם חייבים לדבר, כדאי להשאיר זאת לאדם היודע כיצד עושים זאת, שדבורו רהוט, ובטחונו העצמי יצוק ומקיים את הציווי "לא תגורו מפני איש". ואדגיש – לא דובר רשמי שדבריו נחשבים כדברי שולחו. אלא סתם אדם מוכר פחות או מוכר יותר שכל האחריות על דבריו תיפול על צוואריו בלבד.

אבי ז"ל היה אומר על דוברים כאלה או אחרים: "הם דברו מצוין, אך לא עד כדי כך שיוכלו להתחרות בשותקים".
כמובן שהאחרים יעשו פרובוקציות כדי לגרור את הנציגים בלשונם הם מצידם צריכים להבליג ולשתוק.

נבון שתמיד יהיו כאלה הששים עלי מיקרופון שידבררו עצמם לדעת תחת כל מיקרופון רענן ויעשו נזקים בדבורים חסרי אחריות. אך כל עוד שלא מדובר בנציג רשמי שנבחר על ידי הצבור החרדי ומנהיגיו הנזק קטן במידה רבה.
ואם בכל זאת נאלצים לדבר:

1. ויש אליו יהודה… ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני.

שיחה בארבע עינים שוה לאין שיעור יותר מוכוח פומבי. בוכוח פומבי כל צד חייב לנצח ולהראות לצופים ולמאזינים שהוא החזק והוא היכול והוא היודע. בארבע עינים אפשר להגיע ביתר קלות לעמק השווה.

2. שלמה המלך אומר: "אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה. ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו" (משלי כ"ו ד-ה). מתי יש לאמץ את הציווי של "אל תען" ומתי "ענה"? אמרו רבותינו: כאן בדברי תורה כאן במילי דעלמא. בדברי תורה ענה לו כדי שלא יסיק מתוך שתיקתך שהוא צודק ויבוא להכשל ולהכשיל. אבל בענייני העולם (שהם העיניינים שעוסקים בהם נציגי הצבור) אל תענה לו כאוולתו כי אם נכנסים עמו לויכוח אתה נראה בעיני הצופים והשומעים טפש כמוהו. ואכן, כמה פעמים נוכחנו כשהדיון ירד לרמה אישית של פגיעות הדדיות ושני הצדדים יצאו מהדיון כשחרפתם על ראשם?

3. "אל תוכח לץ פן ישנאך" הכוונה גם לתוכחה וגם להוכחה. אל תצפה שבהופעותיך בצבור בראיונות ובוכוחים עם כל אותם המכונים לצים תוכל בקלות להשיג אהדה.

4. "ויהס כלב" – גורם ההפתעה.

כלב היה נציג המיעוט. הוא ויהושע כנגד כל השאר. רוב העם נטה לצד השני. מה עשה? הפתיע אותם על ידי שהתחיל לומר דברים שנשמעו להם אחרת ממה שצפו ממנו, הוא יצר רושם שהוא בא לעודד את גישתם וכך היטו אוזן לשמוע את דבריו.
הסברה של מיעוט צריכה להיות יצירתית. אי אפשר לבוא עם הסברים בנאלים ומוכרים וממילא צפויים מראש. הצד השני מוכן לכך והשומעים ממילא מכירים ויודעים ומגנים את מה שאנחנו עומדים לומר להם כשהדברים הם הדברים הידועים מראש. צריך להפתיעם בצורה יצירתית (ואין הכוונה לכל מיני "גימיקים" שהיו חביבים על מסבירים חרדיים בעבר והשיגו בדרך כלל את התוצאה ההפוכה, כי בדרך כלל התגובה היא שמדובר בצורה ילדותית).

לא אחת שומעים כיצד הנציגים שלנו מותקפים על ידי מראיינים מוכשרים והם מגיבים ואומרים בדיוק את מה שציפו מהם לומר, הן המראיינים והן המאזינים. ובכך נידונו מראש לכישלון שהרי לתגובה זו התכוננו וכמו כן התכוננות כיצד להמשיך משם.

בעבר כשכותב שורות אלה הופיע רבות בכלי התקשורת (בשליחות מו"ר הרב אלישיב זצ"ל). השתדל תמיד להפתיע. לפני כל תוכנית שולחים למראויינים תחקירנים שתפקידם להוציא מהמרואיינים העתידים לעלות לשידור, את מה שהם מתכוננים לומר. תחקירנים אלה מאומנים להוציא מהמרואיינים הכל מראש. והמנחה יודע בדיוק מה כל אחד ממרואייניו עתיד לומר. אני תמיד הייתי אומר לתחקירן מה שרצה לשמוע ובתוכנית הייתי אומר דברים אחרים לגמרי. היה מענין לראות את המבוכה על פניו של המראיין… הן לכך הוא לא התכונן… ואמנם נמנעו מלהזמין ככל שיכלו, אך לפחות באותה תוכנית הדברים נשמעו ללא הפרעה.

5. הופעה מכובדת!!!

לא גידופים, לא הרמת קול על איש, לא צעקות. לא להכנס לתוך דברי השני. שפה נאותה ללא סלנגים וללא קירבה יתרה. לעולם איני פונה לזה שמולי בשמו הפרטי ואיני מדבר על אישיות תהיה מי שתהיה תוך כדי איזכור שמה הפרטי. הגם שזה מאד מקובל היום. מעולם לא היה אצלי "טומי" או "ביבי". אך ורק "מר לפיד" או מר נתניהו". גם כשמנסים ליצור אוירה של חברה'מניות. אוירה זו היא זמורת זר בגננו. במקום אוירת ה"חברהמניות" אעדיף תמיד אוירה של ניכבדות. הניכבדות מתבטאת בלבוש בהופעה בכלל, ברהיטות השפה ונקיונה וגם – גובהה. אין הכוונה ללשון מליצית, הכוונה ללשון שאינה יורדת לשפת הרחוב מחד, ואינה מתיחסת לדובר שממולי בקרבה מוגזמת. כמו כן אין להכנס לדברי השני, יש להניח לו לגמור את דבריו ואז להגיב על ראשון ראשון ועל אחרון

הוא שנאמר אצל יהודה. מחד – "ויגש אליו יהודה" – אקט של קירבה. ומאידך – "ויאמר בי אדוני" – דיבור מכובד ומכבד.

6. חוש הומור!!!

כאשר נאלצים לדבר. מדוע אנחנו נשמעים תמיד כועסים. תמיד מקופחים. תמיד ממורמרים ובמקרה הטוב – סקרסטיים.
סרקזם אינו חוש הומור!

חוש הומור מעיד על בטחון בדרך. אפשר לחייך ואפשר לצחוק.

כשמתנגדיו של המלבי"ם שלחו לו עוגה בצורת חזיר כמשלוח מנות. הוא לא צעק שזה בזיון כבוד התורה וכו' הוא פשוט לקח תמונה שלו עצמו וכתב מאחוריה: "אחר שכבודו הואיל לשלוח לי את דמות דיוקנו שולח אני לו את תמונתי". מדוע אבדנו את החן הזה? מדוע אנו כועסים ואיננו מחייכים? הסברה נכונה צריכה לבוא עם חיוך.

7. ניצול להסברה פנימית

כשמדברים על שבת – להסביר את מהות השבת, כשמדברים על לימוד תורה – לדבר על כח התורה. כשמדברים על הכותל המערבי – להסביר את מהותו של הכותל וכו'.